הסכם ממון ודיני החוזים

הסכם ממון הינו חוזה לכל דבר ועניין ומגלם בתוכו את עקרון חופש החוזים, דיני חוזים ודיני קניין.

על בני הזוג לחתום על הסכם ממון מרצונם החופשי והטוב, ללא כל אונס, כפייה, השפעה בלתי הוגנת, וכו', תוך שהם מבינים היטב את תוכן ומשמעות הדברים, ואת התוצאות הממוניות המשפטיות הצפויות הנובעות מההסכם.

הסכם הממון חייב לשקף כהלכה את רצונם ואת כוונותיהם של הצדדים, כמו בכל חוזה אחר.

לפיכך, על פי החוק והפסיקה בתחום של הסכמי ממון, על-מנת שהסכם ממון יעיד על גמירות דעתם של בני הזוג הוא חייב לעמוד קודם-כל באותן דרישות צורניות שבחוק, וזאת בשל מערכת היחסים המיוחדת שקיימת בין בני זוג.

הדרישות הצורניות הן דרישה מהותית: הראשונה – הינה עריכת ההסכם בכתב ובנוסף חתימת ההסכם על ידי שני בני הזוג; והשנייה – הינה אישור ההסכם בפני הרשות המוסמכת לכך.

דרישת הכתב נועדה במטרה להבטיח את ודאות הקשר המשפטי החוזי וההסכמות הברורות במסגרת היחסים של בני הזוג.

חובת הכתב הינה תנאי הכרחי ומהותי לתוקפו של הסכם ממון (בניגוד להסכם רגיל אותו ניתן לבצע גם בעל-פה) ואינה תנאי ראייתי גרידא. הסכם ממון אשר נעשה שלא בכתב הינו משולל כל תוקף ונפקות משפטיים.

בנוסף, לאחר חתימת ההסכם, יש לאשר הסכם ממון בבית משפט, או בבית דין דתי (אצל יהודים – בבית הדין הרבני), בהתאם לסוג ההסכם.

הסכם בין בני זוג לפני החתונה ניתן גם לאמת אצל נוטריון מוסמך.

הסכם ממון הנערך בכתב ואשר אושר על ידי הרשות המוסמכת הינו הסכם ממון חזק ויהיה קשה מאד לבטלו בעתיד.